ניצולי שואה
ניצולי שואה הם היהודים אשר שרדו את הרדיפה, הגירוש ורצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים.
כלומר, ניצולי השואה הם אלה שחוו את החקיקה האנטישמית של נאצים, את הגטאות, מחנות העבודה ומחנות ההשמדה, ובדרך כלל גם את מותם של בני משפחתם בזמן המלחמה. חלק מהניצולים הסתתרו בזהות בדויה או במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות או ניצלו על ידי חסידי אומות עולם ועוד אין ספור סיפורים אישיים על הישרדותם בזמן המלחמה.
חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה חזרו לארצותיהם. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים וניסו לדאוג לצרכיהם. בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 8 אלף נוספים היגרו לארצות-הברית, והאחרים היגרו לקנדה ולמדינות שונות במרכז ובמערב אירופה ובשאר העולם.
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניצולי השואה היו קבוצה דחויה ומושתקת בציבוריות הישראלית. אומנם החל משנות החמישים התבצעה חדירה והתבססות מאסיבית של קבוצות הניצולים השונות אל כל תחום אפשרי בחברה הישראלית, הן ברמה הציבורית והן ברמה הפרטית, אולם הם עדיין נחשבו בישראל ליהודים הגלותיים ושפופי הקומה שהלכו אל מותם "כצאן לטבח" למול האתוס של הצבר הלוחם זקוף הקומה. גם מרבית הניצולים העדיפו לשתוק ולא לספר על מה שעבר עליהם, אם מתוך ניסיון להשתקם ואף גילו שסיפורם לא עניין את הרבים, לא בישראל ולא בארצות אחרות.
יישובים ושכונות בישראל הוקמו על ידי ניצולי השואה או למענם. הדוגמה הבולטת ביותר הוא קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי שהוקם על ידי ניצולי שואה. בחלק מהמקרים בא שם היישוב או השכונה לרמז על מקורם של התושבים. דוגמה לכך הם המושב אודים ושכונת גאולים ברמת השרון.
כיום ישנם 687,900 ניצולי שואה שעדיין חיים ברחבי בעולם לפי מחקרו של המומחה בתחום הדמוגרפיה של העם היהודי ג'ייקוב יולקס מניו יורק.
בישראל חיים כ- 189,000 ניצולי שואה כאשר הגיל הממוצע של ניצולי השואה בארץ ובחול הינו 83.3 על פי הקרן לרווחה לניצולי השואה בישראל.
צרכיהם של ניצולי השואה
ניצולי השואה זקוקים לרמת חיים בסיסית המספקת להם את הצרכים הבסיסיים הכוללים: מזון, דיור, תרופות וסיוע רפואי כשנדרש, סיוע כספי.
ישנם מקרים בהם ניצולי שואה מוגבלים בפעולה ולכן זקוקים למטפלת בשביל עזרה ברחצה, אכילה והלבשה.
כמו כן, זקוקים גם למענה על צרכיהם החברתיים היכולים להיענות על ידי ביקור מתנדבים בבתיהם, ביקורים על בסיס קבוע במסגרות חברתיות שונות המתאימות לגילאי הזהב, בעקבות מחסור בציוד לחימום בבתיהם של הניצולים וקשיים כלכליים יש צורך בסיוע של ביגוד חם בימי חורף, ציוד לחימום, שמיכות וכו'.
בנוסף לכך, ישנם ניצולים הזקוקים לשירותי סעד בשל מוגבלות כל שהיא בתפקוד.
הקשיים של ניצולי השואה בהגיעם לארץ
-
רובם הגיעו ללא משפחה – ללא הורים, היו בודדים; ללא משפחה שתתמוך ותעזור.
-
הם איבדו את כל רכושם – באו לארץ בחוסר כל – התחילו מאפס.
-
הייתה להם פחות השכלה – הם הפסיקו ללמוד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. חוסר ההשכלה גרם לכך שרובם מצאו עבודות פחות טובות והפריע לקידומם בעבודה.
-
נכויות שונות – פיזיות ונפשיות.
-
מצב בריאותי פחות טוב – נזקים בריאותיים כתוצאה משנים של רעב והעדר טיפול רפואי.
-
זיכרונות וסיוטים על מה שעברו; מצב נפשי פחות טוב.
-
יחס מתנשא ויחס של בוז מצד הותיקים והצברים – התייחסו אליהם כאל "גלותיים", כאילו הלכו "כצאן לטבח". איש לא רצה לשמוע על מה שהיה, ולכן ניצולי השואה לא דיברו על העבר שלהם והתביישו בו.
מדברים אלו נובעת המסקנה כי ניצולי השואה התחילו את חייהם בארץ מנקודת זינוק נמוכה יותר.
הקשיים של ניצולי השואה כיום
כיום יש בארץ כ-260,000 ניצולי שואה, כולם מעל גיל 72 .מספרם, כמובן, הולך ומתמעט במהירות. שליש מניצולי השואה מצויים מתחת לקו העוני וחיים במצוקה כלכלית, נפשית וחברתית. ישנן מספר בעיות של ניצולי השואה, כמו:
-
מצוקה כלכלית - 25% מניצולי השואה צריכים לבחור בין קניית מזון לקניית תרופות, ו-32% זקוקים לעזרה בחימום דירתם בחורף.
-
לניצולי השואה יש יותר מחלות, במיוחד לניצולי שואה שהיו במחנות ריכוז. הם נזקים ליותר תרופות וליותר טיפול רפואי.
-
לאחוז גבוה של ניצולי שואה יש הפרעות שינה. רבע מהם לוקחים כל יום כדורי שינה וכדורי הרגעה .
-
רבע מניצולי השואה גרים לבד. מהניצולים שהיו במחנה ריכוז – %35 גרים לבד.
-
בדידות – %20 מהניצולים נפגשים עם הילדים פחות מפעם בחודש (כי הילדים בחו"ל או שלילדים יש בעיות משלהם), או שאין להם ילדים.
-
השהייה בממדים ובמקלטים במלחמת לבנון השנייה, ובחדרים האטומים במלחמת המפרץ הראשונה החזירה הרבה ניצולי שואה לתקופת מלחמת העולם השנייה. התגלו הפרעות נפשיות ועלייה בפחדים אצל ניצולי שואה שקודם תפקדו טוב.
בריאותם הכללית של ניצולי השואה
לניצולי השואה ישנן בעיות בריאותיות רבות. המצב הבריאותי של אנשים זקנים נבדק משתי זוויות ראייה, ראשית מנקודת מבט רפואית ישנו דגש על נוכחות או היעדר מחלות. ושנית, מפרספקטיבה תפקודית אשר מתמקדת ביכולות של הזקן לתפקד בצורה יעילה.
חוקרים אחדים דנים ב"בריאות פגיעה" לא רק במונחים של שכיחות מחלות, אי כושר, ליקויים ומוגבלויות תפקודיות אלא לוקחים בחשבון גם גורמים המשפיעים על מצב בריאותו של המבוגר.
בראייה כזו, קל יותר להבין שבריאותם של אנשים מסוימים פגיעה יותר מאשר של אחרים, מרכיבי בריאות מסוימים חשופים יותר לקלקולים, ומצב זה יכול להשתנות במשך הזמן. מצב הבריאות (Health Status) בכל זמן נתון הוא השתקפות תהליכים מורכבים התלויים בגיל ובזמן, ויכול להעיד על שינויים נורמאליים או פתולוגיים.
לפיכך, בגיל המבוגר מצב הבריאות הופך לרגיש ולפגיע יותר בגלל עלייה בשכיחות מחלות כרוניות הנלוות לגיל, אי כושר ומוגבלויות שונות, תופעות גופניות תדירות יותר יחד עם הידרדרות תפקודית. כל אלה יוצרים תלות המצריכה גם עלייה בניצול השירותים הרפואיים אשר מביאים למצב בו פגיעות זו מגדילה גם את הסיכון לתמותה. אך עם זאת קיימים הבדלים ניכרים בין-אישיים, וקשישים רבים נמצאים במצב בריאותי מצוין.
מספר חוקרים דיווחו על תחלואה קרדיו-וסקולרית מוגברת בקרב חולי Boscarino. לפי PSTD, לחץ נפשי יכול להגדיל סיכון למחלת לב איסכמית. החוקר PTSD נלווה להיארעות יתר של הפרעות הולכה פרוזדורי-חדרי ואוטם שריר הלב, לעומת מצב דיכאוני הנלווה יותר להפרעות קצב.
במחקר של Sparen וחב' על השפעות הרעב נמצא כי לרעב בגיל ההתבגרות (עם גורמים אחרים, כמו דחק וטראומה) השפעה אפשרית על התהוות יתר לחץ דם ומחלות כלי דם בגילאים מאוחרים יותר. רעב בגיל ההתבגרות מביא לסיכונים בריאותיים מאוחרים, הגורמים לתחלואה ולתמותה מוגברת עשרות שנים מאוחר יותר.
מכאן יש לומר כי בישראל לעומת זאת, לא עלה הבדל משמעותי בשכיחות יתר לחץ דם בקרב ניצולי שואה בהשוואה ליוצאי אירופה שהגיעו לישראל לפני שנת 1939.
בסקר מחלות לב בישראל, שבו נערך מעקב אחר יותר מ-10,000 גברים יהודים, עובדי מדינה ורשויות מקומיות, בשנים 1963-1986, לא נמצא הבדל בתחלואה קרדיו-וסקולרית ותמותה בקרב ניצולי השואה לעומת אלה שלא עברו את השואה.
ממצא מעניין הוא שהתמותה הייתה אפילו נמוכה יותר בקבוצת הניצולים, אם כי לא באופן מובהק.
כמו כן, במכון ברוקדייל, בשנות ה-90, בוצע מחקר מקיף על האוכלוסייה הקשישה בישראל. נבדקה שכיחות מחלת האוסטיאופורוזיס אצל ניצולי שואה בהשוואה לקבוצת ביקורת שלא סבלה מרדיפות הנאצים. תוצאות הסקר היו מפתיעות: ניצולי השואה סבלו מאוסטיאופורוזיס ודיווחו על שברים באגן פי כמה וכמה מאוכלוסיית הביקורת, אלו ששהו במחנות המוות, סובלים עוד יותר מאחרים.
בעבודה אחרת שבוצעה על ידי מנצ"ל וחב' הודגם כי כ-60 שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, שכיחות האוסטיאופורוזיס בקרב ניצולי השואה גבוה משמעותית בהשוואה לקבוצת הביקורת: בקרב הקבוצה של ניצולות השואה, שכיחות האוסטיאופורוזיס הייתה 54% ובין אלו שהיו מתחת לגיל 17 בזמן מלחמת העולם השנייה הגיעה ל-58%, זאת בהשוואה לקבוצה שלא חוותה שואה, שבה ההיארעות הייתה רק 25%.
לעומת זאת, צפיפות עצם תקינה נמצאה אצל 20% מהנשים שלא היו ניצולות שואה ורק 5.5% בקבוצת הניצולות. הסיבה שניצולי שואה סובלים מאוסטיאופורוזיס יותר מאשר האוכלוסייה הרגילה - מורכבת. עד לסוף שנות העשרים של האדם, יש לו חלון הזדמנויות לבנות את מסת העצם שלו. כדי להגיע לשיא מסת העצם הפוטנציאלית שלו, הוא חייב לקבל תזונה טובה המכילה אספקת חלבון, סידן וויטמין D. ניצולי שואה סבלו מחרפת רעב במשך שנים קריטיות אלה, ולכן לא הגיעו לשיא מסת עצם תקינה. הליקוי ההורמונלי ואל-וסת אצל נשים צעירות מורעבות הוא גורם נוסף לאי השגת מסת עצם (BMD) אופטימאלית בסיום ההתבגרות.
בנוסף יש לציין את המחלות הממאירות -השפעת החשיפה לרעב על תחלואה מאוחרת בסרטן נבדקה במספר מחקרים, בעיקר לנוכח הצטברות ידע לגבי ההגנה שמעניקה הגבלה קלורית בחיות מעבדה מפני התהוותן של שאתות ממאירות.
במחקר שהושלם לפני כשנתיים במסגרת בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה בשיתוף המרכז הלאומי לרישום סרטן במשרד הבריאות, נדונו מאפייני ההיארעות של מחלות ממאירות בקרב ניצולי שואה בישראל ומאפייני ההישרדות שלהם.
במחקר זה נערכה השוואה בין יהודים ילידי אירופה בשנים 1945-1920 שעלו ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה, לבין יהודים ילידי אותן מדינות אירופיות בשנים 1939-1920, שעלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה.
הממצאים העלו כי ניצולי השואה שעלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה הציגו שיעורים גבוהים במובהק של היארעות סרטן לעומת בני גילם שעלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה.
ממצאים דומים נצפו לגבי סרטן הכרכשת, סרטן השד וסרקומה ע"ש קאפושי.
כמו כן, נצפתה מגמת עלייה בסיכון להיארעות סרטן עם ירידת גיל החשיפה בקרב הניצולים. נוסף על כך, העלו ממצאי המחקר, כי הישרדותם הכללית של ניצולי השואה אשר חלו בסרטן נמוכה מעט (ב-13%-5%) מזו של בני גילם שעלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה.
יש גם עבודות אחרות אשר הצביעו על כך שיכולת ההתמודדות של ניצולות השואה עם סרטן השד נמוכה יותר, והמדדים למצבי רוח כלליים היו נמוכים יותר לעומת קבוצת הביקורת.