רפלקציה - שחף לביא
תהליך העבודה שלנו בהפקה התחיל ברור, פשוט ועמד בזמנים. לכל חבר בקבוצה היה ברור התפקיד שלו והיה מרוצה ממנו.
התחלנו לצלם, והתחלתי לערוך בזמן.
עם הזמן, תוך כדי העריכה הרגשנו עומרי (הבמאי) ואני שהתוכן בצילומים לא מספיק טוב ושאין מספיק שוטים על מנת להרכיב סרט.
היינו צריכים לבחור בין סרט חדש עם נושא אחר לעוד יום צילומים עם אותו ניצול השואה.
לבסוף החלטנו להכין את הסרט עם ניצולת שואה אחרת ו"זרקנו" את הצילומים ואת מה שהתחלתי לערוך.
הרגשתי שזה היה בזבוז זמן לכולנו והיינו יכולים להימנע מזה אם התחקיר על הניצול היה פחות כללי ויותר מפורט, ובו היינו כבר מבינים שהניצול אינו מוכן לדבר על על הדברים הקשיים שהיינו צריכים שידבר עליהם.
כאשר ערכתי את הצילומים של ניצול, הבנתי הרבה יותר את הכוח שיש לעריכה, הרגשתי שיצרתי מציאות שלא כל כך קיימת, וגרמתי לניצול שואה להיראות "מסכן" על אף שהעביר לנו בברור בצילומים כמה שהוא מרגיש שיש לו מזל שהוא בריא ומצבו הכלכלי טוב.
דבר זה גרם להרגיש שכן יש צורך בצילומים אחרים עם ניצול שואה אחר ופתוח מספיק כך שלא אצטרך ליצור משהו שהרגשתי שיכול לפגוע במצולם.
בהמשך כאשר בחרנו ללכת לכיוון של מחוברים ולהשתמש במחוברים הרגשתי שלא היה שיתוף פעולה מצד הילדים המשתתפים במחוברים שהיינו צריכים לצלם. לאחר שדיברנו עם אורנה ונאוה (שהכירה את ניצולי השואה בכפר סבא והמליצה לנו על חוה ניצולת השואה שצילמנו) שיראל ושקד שהיו ה"מחוברות" של חוה הסכימו שנצלם אותן עם חוה.
ביום צילום הראשון שקבענו עם חוה, קבע אותו עומרי (שפעל הכי הרבה מכולנו ועשה מאמצים רבים על מנת שיום הצילום יקרה), בגלל שאיחרנו בזמנים יום הצילומים הזה נקבע ליומיים אחרי היום בו קבע עומרי, כך ששחר (הצלמת) לא יכלה להגיע. קיימנו את יום הצילומים בכל זאת כאשר עומרי, לירון ואני הגענו אל בית הניצולה ולירון צילם. חוה הניצולה הייתה מאוד מרגשת, אני שמחה שיצא לי להכיר אותה ושמחה שבחרנו בנושא של ניצולי שואה ומחוברים על אף שנושא זה מאוד רגיש ולדעתי יותר קשה לביצוע משאר הנושאים שבחרו שאר התלמידים.
הצילומים ביום זה יצאו לא טובים לפי דעתי ואינם שמישים לסרט מבחינת הוויזואליות של הצילומים והווליום של הצילומים. אך אני לא מאשימה בזה אף אחד מתוך חברי לקבוצה מכיוון שבפרויקט זה כבר כל אחד יודע מה הצד החזק שלו מבין התפקידים, ושחר שלדעתי הצלמת הטובה מבנינו לא הייתה בצילומים אלו מתוך חוסר בזמן.
ערכנו עוד יום צילומים שבהם שחר יכלה להגיע, ושיראל ושקד גם יכלו להגיע.
ביום הצילומים שיראל הייתה חולה והודיעה לנו בבוקר יום הצילומים שלא תוכל להצטלם באותו היום. בשלב הזה הרגשתי מיואשת מהמצב, והבנתי שבתור עורכת לא יהיה לי זמן לערוך.
שחר לירון ועומרי יצאו ליום הצילומים וצילמו בלי שיראל ושקד – צילומים אלו יצאו טובים אך לא מספיק בשביל לעשות מכל הצילומים שצילמו סרט של 3 דקות. בתור העורכת התחלתי לערוך וליצור את הסיפור מתוך מה שיש, הרגשתי שעשיתי עבודה טובה מתוך הצילומים שלא הספיקו בשביל סרט של 3 דקות כמו שהיינו צריכים ולא היו לפי שתכננו מכיוון ששקד ושיראל לא היו.
השקעתי הרבה זמן בעריכה בתקופה שהייתה מאוד לחוצה וקשה לנו כשיכבה ולי בפרט מכיוון שאלו מקצועות שיותר קשה לי בהם.
עומרי נצר ואני הבנו בעריכה שהמצב של הסרט רע ועומרי נצר יצא לצילומים לבד עם שקד ושיראל.
לפי דעתי ללא עומרי נצר, וללא חוה שהייתה מקסימה והסכימה שנצלם אותה באותו היום בו שאלנו אותה - לא היה לנו סרט.
בזכות צילומים אלו ובזכות איתי (המורה המנחה) שנתן לנו לערוך גם אחרי הזמן, בימי חופש ובחגים, הצלחנו עומרי ואני להספיק לערוך את כל הסרט מאפס בתוך יומיים בלבד.
תהליך הסרטון השני שהכנו לפרויקט מחוברים התחיל פשוט, ייצרנו שוטינג ותסריט ויצאנו לצלם. כאשר באתי לחדר עריכה לדגום את החומרים, הבנו עומרי נצר- הבמאי ואני שהצילומים לא מספיק טובים בשביל שהסרטון יצא ברמה והחלטנו ביחד עם הקבוצה לצאת ליום צילומים נוסף.
לאחר יום הצילומים הנוסף, כאשר התחלתי לדגום ולערוך ובעקבות התייעצות עם איתי המורה המנחה החלטתי שלא לערוך לפי התסריט המקורי על מנת שהסרט יהיה מתאים יותר לצרכי העמותה ושיהיה בו עניין נוסף.
העבודת עריכה של הסרט ללא תסריט הייתה מאתגרת, ארוכה וקשה אך לבסוף בעזרת עומרי ואיתי שייעצו לי הרבה לגבי הסרט, עמדתי בזמנים ויצרתי סרטון שאני אישית אוהבת וגם מרוצה ממנו.
הנני מרוצה מהעריכה שלי . למדתי הרבה על עריכה במצבים שונים ואני חושבת שהתוצר הסופי (הסרט) הוא טוב.